בית המשפט העליון הטיל הוצאות על משרד הביטחון
במסגרת עתירתה של תושבת הכפר רג’ר שבצפון, קיבל משרד הבטחון את מרבית טענות העותרת תוך שבית המשפט העליון הטיל על משרד הבטחון הוצאות משפט לטובת העותרת.
עניינה של העתירה הנוכחית בסירוב המשיבים להתיר לעותרת, המתגוררת בחלקו הדרומי של הכפר ע’ג’ר, להכניס לכפר חומרי בנייה ואנשי מקצוע לצורך השלמת עבודות בנייה שבהן החלה. לטענתה, סירוב זה נגוע בשיקולים זרים, אינו סביר, פוגע בזכויות יסוד שלה – ומפלה אותה בהשוואה לתושבים אחרים.
במשך מספר חודשים העותרת פנתה לרשויות
בעתירתה, אשר הוגשה ביום 24.1.2017, טענה העותרת כי במשך מספר חודשים פנתה לרשויות בבקשה לקבלת ההיתר המיוחל, אך לא זכתה למענה ממשי. המשיבים התבקשו להשיב לעתירה, וביום 15.5.2017 הודיעו כי העותרת תוכל להכניס לכפר את חומרי הבניין, בכפוף לבחינה ביטחונית. ביום 4.7.2017 הגישו הצדדים הודעה נוספת, במסגרתה ביקשו כי ניתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו – מתן היתר להכנסת חומרי בניין ועובדים עבור העותרת, והשבת האגרה בהתאם לתקנות. במקביל, ביקשו הצדדים כי נכריע בסוגיית ההוצאות לאחר שתינתן להם הזדמנות לטעון בעניין. סמוך לאחר מכן, הגישה העותרת בקשה לפסיקת הוצאות בסך 27,437 ₪ – שכ”ט עו”ד בסך 25,000 ₪, האגרה ששולמה בהליך והוצאות נוספות. לטענתה, העתירה – שהוגשה כמוצא אחרון, לאחר שהמשיבים אף הביאו למחיקת עתירה שהגישה בנושא לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (עת”מ 66759-11-16) בנימוקים פרוצדוראליים – הובילה לקבלת הסעד המבוקש, ולכן יש לפסוק לזכותה הוצאות ריאליות. מנגד, המשיבים אינם מתכחשים לעצם החיוב בהוצאות, אך טוענים שיש להעמידו “על הצד הנמוך ביותר”, נוכח השלב הדיוני המוקדם בו הושג הפתרון.
שכר הטרחה ששילמה העותרת
המשיבים מוסיפים כי שכר הטרחה ששילמה העותרת אינו סביר בנסיבות העניין –בהתחשב בפשטותה היחסית של הסוגיה, וסיום ההליך ללא צורך בכתבי טענות נוספים – וכי אין לחייבם במלוא האגרה, שכן סוכם כי זו תושב לעותרת בהתאם לתקנות. כמו כן, מצביעים המשיבים על פגמים שנפלו בהתנהלות העותרת – אשר השמיטה מעתירתה את הכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים בעניינה, ואף לא שילמה את ההוצאות שהוטלו עליה באותו הליך.
בית המשפט העליון קבע, שכמבוקש וכמוסכם, ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסדר אליו הגיעו הצדדים, כמפורט בהודעתם המוסכמת מיום 4.7.2017.
אשר לסוגיית ההוצאות קבע בית המשפט העליון, כי טיעוני הצדדים מלמדים על העדר מחלוקת של ממש לגבי עמידת העותרת בתנאים שנקבעו לפסיקת הוצאות לזכותה (בג”ץ 842/93 אל נסאסרה נ’ שר הבינוי והשיכון, פ”ד מח(4) 217 (1994)). עם זאת, נוכח השלב הדיוני המוקדם שבו הודיעו המשיבים על מתן ההיתר המבוקש לעותרת – וכפועל יוצא, ההיקף המצומצם יחסית של העבודה שנדרשה בתיק – בסיון קבע בית המשפט העליון שמן הראוי לקבל את עמדת המשיבים, ולהעמיד את ההוצאות על הצד הנמוך. המשיבים יישאו, אפוא, בהוצאות העותרת בסך 5,000 ₪.
מאת: עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן
אולי יעניין אותך גם
צעירים לא מבזבזים את הזמן
כשהיינו ילדים נהנינו ללכת אחר הצהריים למרכז הקהילתי השכונתי ושם […]
כתיבת קורות חיים מנצחים
בשנים האחרונות אנו עדים לעובדה כי שוק העבודה מוצף במועמדים […]