הפסיכולוג שלי

במשך השנים הלכתי לטיפול אצל אנשי מקצוע אחדים. הם היו שונים זה מזה “כשוני האש מן המים”, כלשון המשוררת. היו גברים והיו נשים, היו מבוגרים והיו צעירים, היו חביבים וחייכניים והיו קשוחים וזעופים. היו כאלה, היו אחרים. והייתי, תמיד, אני, מתבייש מהצל של עצמי, חש עצמי שונה, חריג, מוזר, מוקצה. עם הזמן, והשנים, והפסיכולוגים השונים, הבנתי דברים. במיוחד התרשמתי מאוד כאשר קיבלתי טיפול אצל פסיכולוג בחיפה שהיה בן אדם מיוחד.
כך למדתי את ועל עצמי. בהדרגה פיתחתי מנגנון תפקוד נכון. לאט לאט למדתי לקבל את עצמי כפי שאני. עשינו עבודה. השקעתי מאמצים.

הפגישות השבועיות עם הפסיכולוג

הפגישות השבועיות היו מעין הפסקות בחיי השגרה. התאווררות. עם הזמן פיתחתי תלות ב”טיפולים”. שלב פיתוח התלות הוא השלב, שבו הטיפולים הופכים לבלתי אפקטיביים. לאזור נוחות. זמן הפסקה ולא לזמן עבודה. במשך השנים מרחתי- פעם עבה ופעם דק – בתוך המפגשים האלה לא מעט זמן (אם לנקוט לשון המעטה). עם השנים למדתי כי גם הזמן הזה הועיל. גם הוא היה זמן איכות. מן הסתם, נזקקתי לו. כדי לנשום נכון יותר. כדי להירגע. כדי לשהות במקום שבו מבינים ומכילים אותי. במקום שנותנים לי לגיטימציה להרגיש את אשר אני מרגיש עמוק, חריף, טבעי. מקום שאפשר להשיל בו את העור המחוספס שניסיתי, רגיש שכמוני, לעטות על עצמי, לשווא. מקום שמותר להשתחרר בו. ולבכות.

זכרונות מהטיפולים הפסיכולוגים

יותר מכולם אני זוכר את מ. (שם בדויה). היה לו בס עמוק וזקן עבות. הוא פמפם או אם לדייק פכפך בפיו סיגר קובני, עבה, יקר, כבוי. הוא לא עישן, אבל תחיבת הסיגר לפיו שיוותה לו את הארשת הרצויה לו (כנראה). הוא נראה סמכותי. פסיכולוג-פסיכולוג. הדיבור שלו היה איטי. הוא לא מיהר לשום מקום. כל פגישה אתו היתה שעת-נפש. נהניתי.

יום אחד, קראתי מודעת אבל בעיתון. זה היה הוא. באותיות שחורות, בתוך מסגרת שחורה. ראיתי שחור משחור. חשבתי שאדם כמוהו לא יכול למות. לעולם לא. ודאי לא בעיצומה של סדרת הטיפולים. זה היה הפסיכולוג הראשון, האחרון והיחיד שהסיבה להפסקת הטיפולים לא היתה תלויה בי, במצבי הטיפולי, אלא במטפל, בפסיכולוג, ב – ח. לילות אחדים ייסרתי עצמי במחשבה טורדנית שמא משהו בי האיץ או אף, חלילה, גרם את מותו…

מותו הכה אותי במכוות ההכרה הקרה, החדה, הנוקבת, כי בראש ובראשונה, יותר מכול, הוא היה אדם. בשר ודם. עם מותו התחוור לי, לפתע פתאום, כי פסיכולוגים הם בדיוק כמו מטופליהם- בני אדם. היה משהו מנחם ומרגיע בהיווכחות- לדעת את עובדת החיים והמוות הזאת (אשר יותר מכל דבר אחר הכניסה אותי לפרופורציות…).

מאת: פשמן דרור