התנאים לאהבה עצמית

זה מכניס אותנו להוריקן גדול! אנחנו, המכוערים, השמנמנים, עם עיניים כתומות, עם הרגלי חיים בלתי נסבלים, עם גינונים דוחים, שאין לנו סיכוי לזוז מטר בלי ליפול… איך נאהב את עצמנו, לעזאזל????
אז מכיוון שזה פורום לייעוץ פילוסופי ולא לדוגמנות אופנה, אני אגיד מה אני חושב על הפילוסופיה של האהבה העצמית בנסיבות עגומות כאלה, ולא אתחייב שאני יודע ליישם את זה, אבל זה משהו שצריך להגיד בכל בוקר, עם היקיצה, מיד אחרי “מודה אני”.

האהבה לאובייקט, ואהבת הסובייקט את עצמו

יש האהבה לאובייקט, ויש האהבה העצמית: הסובייקט את עצמו. בדרך כלל האובייקט צריך להיות אהיב בשביל שיהיה קל לאהוב אותו. הסובייקט צריך להיות ברמה רוחנית גבוהה בשביל לאהוב גם את האובייקטים הלא-אהיבים, כלומר, אם אפשר, את כל החלק ביקום שאותו הוא אוהב לאהוב, אחרי שהבחין בין טוב לרע, בלי לבדוק בציציותיו של האובייקט שנבחר לאהבה.
את החלק שבעצמנו שאותו אנו מזהים כאובייקט האהבה שלנו, אותו קשה לאהוב. הוא שעלול להכשיל את תהליך האהבה העצמית. כי אם אנחנו מתפצלים לסובייקט המתבונן בחלקיו מזווית ההתבוננות של תצפית באובייקטים, ולאובייקטים הנצפים על ידי אותו סובייקט, אנו עושים משהו שכנראה רק האדם יודע לעשות.
להוציא את עצמו אל מחוץ לתחום הסובייקטיבי, לעקוף, להציב את עצמו כצמד של סובייקט אובייקט, שבו הסובייקט שבי בוחר לו בחלקי אובייקט שבי, וצופה בהם.

שיקום הפרספקטיבה הסובייקטיבית של הסובייקט

ועכשיו, חברים, נעבור לצד הקל תאורטית, אך קשה מעשית: תהליך אהבת הסובייקט את עצמו, מבפנים, מתוקף חוק הטבע האורגני הראשון והראשוני, שהאורגניזם פועל להגנה על עצמו ולסיפוק צרכיו. יכול להיות שסולם הזיהוי שלו התהפך, שהוא חי לפי סולם אחר מהמקובל, אבל הוא תמיד עושה להגנה על עצמו ולסיפוק צרכיו. אין אדם שלא ימצמץ כשנוגעים לו בעין. ואפילו מי שמתאבד, מגן על עצמו מהסבל שבתוכו הוא חי. זה האקט האולטימטיבי של ההגנה העצמית של התודעה.
אין בטבע מי שמתאבד מסיבות ההתאבדות האנושיות. ואפילו יצורים מסוימים (פינגוינים) שהולכים בהמוניהם אל מותם — עושים זאת מסיבה אחרת, לא מסיבת הסבל האנושי. אבל כנראה גם הם עושים זאת להגנה עצמית של צורכי המין, גם אם קיומו הפרטי של כל אחד מהם נכחד.

אהבה עצמית בסיסית

האהבה העצמית הבסיסית ביותר היא האהבה מבפנים, האהבה של הסובייקט שאינו יודע שהוא גם אובייקט. זה התהליך שבו התינוק זועק: תנו לי אוכל, תנו לי חום — ולעולם אינו אומר, תינוק מכוער שכמוני, לא מגיע לי אוכל וחום. והאהבה העצמית המשנית היא אהבת נרקיס, מי שצופה בהשתקפותו בנהר, או במראה, או בדמיון שלו, ורואה את יופיו, ומהופנט ממנו. פתאום הכלב רואה זנב, והוא מתחיל לרוץ אחריו. ולרגע הוא אינו שם לב שזה הזנב של עצמו. פתאום הצלמת רואה זוג רגליים יפהפה, והיא מצלמת אותן תמונה נפלאה. אז מה אם הרגליים הללו הן שלה???
התהליך המרפא ביותר לחוויות הסבל מאי-אהבה עצמית הוא לחזור לאט לאט מהפיצול של ההתבוננות בעצמנו כאובייקט אל האחדות של הפעולה מתוך עצמנו כסובייקט, שהיא מדרך הטבע, בלי אימון ובלי משמעת, פעולה של אהבה עצמית.

מאת: פישמן דרור